Conversation 45463 - Dina de-malkhoutha dina

Chavoua tov,
ma question est la suivante: Est-ce le fait de ne pas déclarer l'argent que l'on a gagné aux impots du pays dans lequel on vit est considéré comme du vol ? Si non, quelle en est la justification?
Cordialement
Merci

Bonjour, voyant que vous avez tarder a me repondre ama questin jai finalement decider de faire ma propre recherche , jai donc penser que ca pourais vous interesser. Bonne lecture.
בדין שופט או עו''ד ישראל בערכאות של גוים ובגדרי דינא דמלכותא דינא בזמה''ז (חו''מ סימן כו/סח/שסט)

שאלה: עמדתי ואתבונן היות ויש איסור לבעלי הדין להופיע לפני הערכאות של הגוים. נסתפקתי אם מותר לישראל לדון או לייצג מאן דהו כעו''ד בערכאות שלהם. הן בא''י הן בחו''ל הן בין שתי גוים הן בין שני ישראלים והן בין ישראל לגוי. עוד נסתפקתי אם שייך לומר בזה דינא דמלכותא דינא.

תשובה: כדי להשיב. עלינו לברר כמה ספיקות. ואלו הן:
א'. מה המקור והטעם לאיסור להופיע בפני הערכאות. ב'. באיזה אופן אמרינן דינא דמלכותא דינא (דדמ''ד). ג'. אם שייך האידנא דרוב המדינות מונהגות ע''י ממשל דמוקרטי. לומר שיש דין מלכות לגבי חוקותיהם. והנ''מ לגבי נידון דידן.

א'. איתא בש''ס גיטין (פח:) היה ר''ט אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריות של עכו''ם אע''פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא) ''לפניהם'' ולא לפני עכו''ם. וכתב בשו''ת התשב''ץ (ח''ב רצ) שהוא איסור תורה. וכן הוסיף דאפי' אם דנים עם גוים בערכאות שלהם אסור דכתיב 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל'' (תהלים קמז) [זה כשהגוי היה מסכים לבא עם הישראל לב''ד. ומקורו של התשב''ץ מהמדרש עיין ילקוט שמעוני תהלים קמז] וכן נקט בפשטות בשו''ת חוט המשולש (נינו של התשב''ץ ח''ד טור ג סי' ו). אולם הרב קהלת יעקב אות (רמג) בדעת הרמב''ם והסמ''ג שאינו אלא מדרבנן והפסוק אסמכתא בעלמא הוא. ומצינו עוד מקור בחז''ל והוא במדרש תנחומא (משפטים ס' ג) דהמהלך בערכאות של גוים מחלל את השם ומיקר שם האלילים להחשיבם. דכתיב 'כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים' (דברים לב) ועיין במסכת סנהדרין (קיא:) דאין פילילה אלא לשון דיינים. וברשי ורמב''ן על התורה הביאו דברי המדרש. וברמב''ם (פכ''ו הל' סנהדרין ה''ז) כתב ''שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו''. ועוד כתב הרמב''ן שם דאף אם קיבלו על עצמן בעלי דינים לדון בערכאות שידונום כדין תורה אסור. וה''ד בב''י חו''מ סימן כו. ובשו''ת הרי''ף (מהדורת לייטר סי רכא) הוסיף לנדות כל מאן דאזיל לערכאות. ובריב''ש (סי' קב) כתב לנדות אף העוזרו והמחזיק בידו. וככל הני פסק השו''ע שם סעיף א'.
אכן יש להסתפק אם עצם האיסור לשופט ישראל לדון אצל הגוים הוא על מה שמוציא כסף שלא כדין תורה ונקרא גזלן. או דלמא שגם אם ידונם כדין תורה אסור הדבר כיון שעצם ישיבתו שם אסורה. ונ''מ לדון שתי גוים ביניהם. ובפשטות יש לומר דעצם הישיבה אסורה כיון שהאיסור הוא לייקר את דתם ואליליהם וזה אף כשנידונים ע''פ דין תורה כנ''ל. א''כ ודאי שאין הבדל בין בע''ד והשופט דשתיהם אסור. וכן מצאתי בדברי החזון איש (סנהדרין סימן טו אות ד') שהאיסור הוא בין על בע''ד בין על השופטים והוסיף לכתוב ז''ל ''ואדרבה הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה' ותורתו הקדושה למשפטי הבל של גוים ואפיו אם יסכימו כל בני העיר אין ממש בהסכמתם. ומשפטם חמס עושק וגזל ומרימים יד בתורת משה'' עכ''ל. א''כ ברור ששני ישראל ביניהם אסור ולא עוד אלא שיש בזה משום גזל. אך לשני גוים בניניהם לכאורה היה נראה לומר דכיון שחיובם להעמיד בתי משפט [שהוא אחת מהז' מצוות בני נח] לא מחייב אותם לדון כפי הדין תורה אלא לפי השכל הישר דכן העלה הנצי''ב בעמק השאלה (סימן ב' אות ג') ע''פ דברי הרמב''ם (נחלות פ''ו ה''ט). היה נראה להתיר לשופט ישראל לדונם. מ''מ יש לומר דאין להכניס עצמו שם דהוי כמודה להם ובחוקותיהם. וכעין סברא זאת מצאתי בדברי הגרצ''פ פרנק (הובאו דבריו בציץ אליעזר חלק יב סימן פב) שהשיב לעו''ד ''דתי'' וז''ל ''דכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם...אם כן מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט על פי חוקותיהם בודאי שהוא גרוע יותר מגוי שהגוי לא נצווה לשפוט דוקא על פי דת ישראל...כדברי הרשב''א הרי הוא הורס חומת הדת ועוקר ממנה שורש וענף ומידו תבקש''.עכ''ד. וכן בשו''ת יחוה דעת (ח''ד סימן סה בהערה) דהאיסור חמור לדון לפני שופטים יהודים מפני ''שהם מוזהרים ומושבעים מהר סיני לדון רק על פי התורה...וע''י כך מייקרים ומחשבים את משפטי הגוים עובדי אלילים...והמתדיינים לפניהם עוברים על לפני עיבר לא תתן מכשול''. ובשו''ת שמ''ש ומגן (ח''ג מ''ד) הוסיף ששופט זה פסול לעדות כגזלן (מבואר בחו''מ סימן לד). א''כ חזינן לדבריהם שיש איסור מצד הבע''ד ואסור עצמי מצד הדיין וי''ל דאיסור זה שייך אף כשדן בין שני גוים. דאע''פ דאין בו משום גזל כיון שאינם מוזהרים להתדיין ע''פ דין תורה כנ''ל [ובישראל נתוסף עוד איסור גזל] מ''מ יהודי חייב ומובע לדון רק על פי דין תורה בכל ענין.ומיהו חזיתי בדברי הש''ך (חו''מ סימן כב ס''ק טו) בדעת המרדכי (פרק ז''ב סי תרפ''ו)דמותר לישראל לקבל עליו גוי שידון אותו בתנאי שלא יעשה כפי חוקות הגוי אלא כפי יושר שכל האנושי והמוסרי. אם כן מכל האמור עולה דבכל גוונא אסור על השופט לדון ע''פ חוקות הגוי בין בשני ישראל בין בשני גוים והן בין יהודי לגוי.

ב'. ובכן חשבתי דכל זה היינו בדברים שלא אמרינן בהם דדמ''ד אבל במה שמחוייבים ללכת כמותם משום דדמ''ד אולי דלא יעבור השופט היהודי על שום לאו לא על גזל ולא על ''לפניהם'' שהרי בזה דין הגוים הוא הוא הדין תורה ונמצא בזה מקיים דברי התורה. אך צריך לברר באיזה אופן אומרים דדמ''ד.
הנה מצינו בכמה מקומות בש''ס (גיטין י:. ב''ק קיג. נדרים כח. ב''ב נה.) ששמואל אמר דינא דמלכותא דינא. ובריטב''א (נדרים שם) כתב דאין מי שיחלוק על הלכה הזאת. ובראשונים הובאו כמה טעמים:
הנה ברשב''ם (ב''ב נד: ד''ה והאמר שמואל) כתב ''שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא'' וכן הסכים בשו''ת אור זרוע (ס' תשמה). ובשו''ת תרמה''ד (סי' שמא) הוסיף דאף שלא קבלו עליהם בפירוש כיון שזה דבר רגיל במלכות ועל דעת כן אנו קובעים דירתנו שם הוי כקבלה מפורשת. וכן נראה שהיא דעת הרמב''ם דכתב (הל' גזו''א פ''ה ה''יח) ''במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא כאותן הארצות שהרי הסכימו בני אותה מדינה וסמכו דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים...'' הרי מבואר בדבריו שהוא מדין קבלה דכן כתב בהל' יד' דאם לקח מאחד דבר ''שלא כדעת הידועה לכל'' שפירושו שלא כמקובל הרי זה גזל ביד המלך. ודו''ק.
אבל הרא''ש כתב דהטעם הוא מפני שהארץ שלו (נדרים שם סי' יא) וברשב''א (חידושים נדרים שם) בשם הר''א ממיץ ובר''ן ובבעה''ת (שער מו חלק ה ס' ה) הוסיפו שהדין כן ''מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שכל ישראל שוטפין בה'' ולכן דיניו דין. ולכן כתבו דכל זה בחו''ל אבל בא''י שכל ישראל שותפים בה לא שייך לומר הכי. וכן הביא בשטמ''ק בפשטות בשם ''שיטה''. וכן פסקו הלבוש עיר שושן (סימן שס''ט ס''ח) דיכול לעשות כטוב בעניו בארצו. וכן הכריע בערוך השולחן (סימם שס''ט ס''טו). ומ''מ כתב החת''ס (שו''ת חו''מ ס' מד) דאף לשיטה הזאת בדברים שהם צורך המלכות יודו דדדמ''ד הוא מדין קבלה דכולם רוצים בתקון הדרכים והגשרים וכו'...
וממשמעות הב''י במה שכתב בבדק הבית (שסט סי' ו ד''ה ויש לתמוה על הרמב''ם) דיש עוד טעם למה דצריך לציית לכל מה דיאמר המלך והוא מפני חילול ה' ומפני הסכנה אם לא נשמע לו וכן העלה הרב תבואות שמ''ש חו''מ (סימן לג) שהוא גם מדין סכנת נפשות.
ובשו''ת דבר אברהם (ח''א סי' א) הוכיח על פי מה שכתב רבינו יונה בשטמ''ק (ב''ב נד:) שדדמ''ד הוא מדין הפקר ב''ד הפקד שגם הריש גלותא בא מכח המלך [ועיין בב''י סימן ג' בשם הריב''ש שהר''ג מקבל כח מהמלך עצמו ולכן אף האידנא המלך יכול לתת כח לדיין].
ועיין בבית שמואל (אבן העזר סימן כח' ס''ק ג') דכתב שדדמ''ד הוא דין דרבנן אבל רוב האחרונים סברי שהוא דאורייתא וביניהם האבני מילוים (שם) החת''ס (שו''ת חו''מ סימן מד ויו''ד סי' שיד) הדבר אברהם (שם).
ומצינו מבוכה גדולה בראשונים לדעת באיזה אופן אומרים דדמ''ד:
והנה יש לחקור באיזה תחום אומרים דדמ''ד דהנה כתב הבעה''ת (שם) וז''ל ''שלא נאמר דדמ''ד כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון עניני הדרכים והמכס והטסקא והמסים שלו אבל בעסק שבין אדם לחבירו לא אמרו חכמים על זה דדמ''ד'' [וקצת משמע מדבריו שהוא מדבריהם]. וכן ברשב''ם (שם) כתב דדמ''ד לגבי מיסים וארנוניות דהיינו דברים שהם לצורך המלכות. אך בחידושי הרמב''ן (ב''ב נה.) כתב דאף בדברים שאין בהם צורך מלכות אלא שיש בהם הורמנא דמלכא דהיינו כבוד המלך גם בהא שייך דדמ''ד. וכן הסכימו הרשב''א (גיטין י:) הר''ן דכתב ז''ל ''דוקא במה שהמלך עושה בחוקי מלכותו אבל מה שההגמון עושה שלא כדין לא...חמסנותא הוי ולא דינא'' וכן הוא במאירי (שם בגיטין). וכן פסק הרמ''א (חו''מ סימן סח). וכן בעיר שושן (שם) דבין בתקון המדינה בין בכבוד המלך אומרים דדמ''ד.
ובמה שפוסקים הערכאות של המלך שלא ע''י המלך עצמו כתב הרשב''א (שו''ת ח''ג ס' קט הב''ד הב''י סימן כו) דדוקא במה שהמלך עצמו פוסק שייך לומר דדמ''ד אבל בדינים ששופטים הם מעצמם על פי ראיות של שופטים הקדמונים שלהם אין זה ממשפטי המלוכה. והניף ידו שנית והוסיף (בח''ו סימן רנד) דאף כשהמלך רוצה שידונו על פי משפט השופטים (כלומר שנתן גושפנקא לכל מה שיפסקו השופטים) אפ''ה אין לזה תוקף של דדמ''ד. מיהו בשו''ת התשב''ץ (ח''א סא) משמע דבכה''ג הוי דדמ''ד. ועיין בריב''ש (סימן תצה) שהסכים לרשב''א. ועיין בסמ''ע בסימן שס''ט (ס''ק כא) דאף כשהמלך גזר ללכת בתר דיני ערכאות דאין לדייני ישראל לקיים זה מכח דדמ''ד דעל כזה לא אמרו אלא על דברים שהם מחוקי המלוכה. ועיין בשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי קיב ועוד ח''ט ס' שסב) דכיון שהריבש (תצה) כתב בשם הרשב''א דלא אמרינן דדמ''ד אלא במה שיש כבוד המלך עצמו א''כ דוקא במלך עצמו ולא בשופטים דאין בהם שום כבוד למלך וק''ו האידנא שלוקחים אנשים מהרחוב לחתוך הדין ע''פ רוב[בארה''ב ובצרפת בכמה ענינים הבהמ''ש דן רק להראות את צד הדין אבל הפסק יוצא מפי הרכב של אנשים שלקחו מהרחוב]. ע''ע במה שנביא מדבריו באות ג' בס''ד.

ובענין מלך שעושה שלא כדין כתב הב''י (סימן שס''ט) הביא בשם הר''ן (גיטין ד. ד''ה אמר) דיש אומרים שלא שייך לומר דדמ''ד אלא בדברים שעושה כפי הדין דבלא'''ה הוי חמסנותא ולא דינא אבל דברים שהם צורך המדינה כגון האי דהגוזל דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו.צ''ל דאע''פ שהדקלים היו של אדם פרטי מ''מ דרך כל המלכיות להקצות ולהפקיע ממון הפרט לטובת הכלל מדי פעם. ולכן מותר לעבור בגשר ההוא דדדמ''ד. אבל אם לקחו לו את הדקלים בלי שום סיבה גזלנותא היא.] ולא נהירא לר''ן שהרי בפרק חזקת אמרינן דדמ''ד אפי' באריסא דפרסאי אע''פ שאין בזה תועלת למלכות. וכן נראה שהיא שיטת הרא''ש (בב''ב פ''ג סימן סו) דכתב ז''ל ''כל משפט חרוץ שהנהיג המלך על כל בני מדינתו דינא ואין בו משום גזל''. דרק מה שהנהיג זה על כולם נותן לזה תוקף של דין אבל בענין ותחום החוק אין מגבלה. וכן פסק בתרומת הדשן (סימן שט). אך בנמק''י (בב כט: ד''ה ופי' דינא) כתב להיפך וז''ל ''דלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים שלכל המלכים יש חוקים ידועים אבל מה ששר אנס נוטל בזרוע אינו דין הלכך כל שנטל השר ממון יהודי שלא מחוק המלכות הקבועין חמסנותא הוא וישראל שלקח ממנו לא זכה וכגזל הוא אצלו כ''כ הריטב''א (נדרים על הריף י.) '' עכ''ד. וכן נראה שהיא שיטת המרדכי (הגוזל בתרא ס' קעז) דכתב ''מלך שבה לשנות את הדין אין שומעין לו...גזילה דמלכותא הוא כגון מכס שאין לו קצבה'' דהיינו דבר שאינו כמנהג חוקי המלכים הרי הוא גזל ביד המלך וכן כתב הרמב''ן (בב''ב שם) וכן דעת הרמ''ה דאע''ג שהטיל כן על כל המדינה אם הוא דבר חדש אין דינו דין. וכן משמע מדברי הרמב''ם (פ''ה הל' גזילה ה''יג) שאע''ג שכתב ז''ל ''מלך שכעס על אחד מעבדיו... ולקח שדהו...אינו גזל...שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון...ונעשית חצר או שדה זו כהפקר'' מיהו צ''ל שזה דדמ''ד כעונש ולכן דרך המלכים לענוש לזה שכעס אותם ''אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן''. וכך כתב הרב המגיד שם דהודו לו כל בעלי ההוראה דדינא דמלכותא דינא אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא. ועוד כתב דאע''פ שהרמב''ן (הנ''ל) כתב שבדברים חדשים אין אומרים דדמ''ד מ''מ דעת הרמב''ם דאע''פ שהוא דבר חדש אם הוא דבר הנוהג כגון שאומר כל העושה כן יענש עונשו דין .והנה פסק מרן בשו''ע (שס''ט סעיף ח) כהרמב''ם ודעמיה והרמ''א פסק כטעם הר''ן דהארץ של המלך ולכן העיקר כמאן דסבר דאמרין דדמ''ד בכל מילי אף במילתא שאין בו משום כבוד המלך [ואע'פ דהסביר שם הסמ''ע כדעת הרא''ש מ''מ אינו קשה דהלך אחר הרמ''א דפסק שטעם דדמ''ד משום שהארץ שייכת למלך וצ''ל דכיון שאפשר להסביר בדברי מרן כדעת הרא''ש דהעונש הוא לא כפי הדין לכן לא הגיה וכמו''כ כתב הסמ''ע בכמה מקומות שהרמ''א אינו מגיה כשאפשר להבין דברי המחבר כשיטתו אך למעשה פסק השו''ע כלשון הרמב''ם והמ''מ כמו שהביא בב''י ודוקא משום שהעונש הוא דבר הנוהג גם זה קיבלו עליהם בני המדינה]. ונראה דאע''פ שמחולקים הם בענין דין חדש מ''מ מסכימים בענין שכל שהוא דרך המלוכה דינא הוא וכל שאינו מדרך המלוכה גזלנותא הוא. וכן פסק הרב ערוך השולחן (שסט ס''ק טו) דכל איש ואיש מחוייב לקיים כל מה שיגזור המלך...דהארץ היא שלו ויכול לעשות בה כרצונו''. ונראה בס''ד להסביר נקודת המחלוקת דהא בהא תליא שהשיטות שפסקו שטעם דדמ''ד הוא משום שהארץ שלו (ראש ר''ן בעה''ת) וכטוב בעניו יעשה אם כן בכל הדברים אפי' שאינם כדרך המלכויות אמרינן דדמ''ד אבל לשיטות שטעם דדמ''ד הוא מדין שקבלו בני המלכות עליהם (רמב''ם רשב''ם...) א''כ צ''ל שקבלו דוקא מה שסביר שיהיה בין המלכויות [והדבר תואם בדברי הראשונים].
ועוד בענין זה מצינו לכמה ראשונים דסברי שמלך שאינו משווה מידותיו וחוקותיו לכל בני המדינה אין דינו דין ובניהם הרמב''ם (פ''ה הל' גזילה ה''יד) וז''ל כללו של דבר כל דין שיחקוק אתו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל''. וכך היא שיטת ר''ת (מובא ברא''ש נדרים פ''ד ובהגהות מיי' פ''ה ה''ט שם) ''דלא אמרין דדמ''ד אלא כשהמלך משווה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא''. וכתב המהרי''ק (שושר קפז) דלא אמרינן דדמ''ד אלא בחוק כללי אבל על חלק מהאוכלוסיה כגון בעלי חנויות לא אומרים דדמ''ד. אך הרמב''ן (חידושים ב'ב נה.) והרמ''ה (טור חו''מ שסט) כתבו דאף אם משווה גזירותיו לכולם אם הוא מחדש חוק חדש אין דינו דין. אך במ''מ (שם) כתב דיכול לחדש דין שלא חקק אבותיו אם הוא ד